בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח' בן-עמי), בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופט מ' הכהן).
1. המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) הגישו בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים תביעה לפיצויי נזיקין נגד המבקשים ונגד המשיבים הפורמליים. התובע 1 והנתבע 1 בתובענה הם עזבונות המנוחה (בת משפחתם של המשיבים 2 ו-3) והמנוח (בן משפחת המבקש 2). התביעה עוסקת בנזקים נטענים שנגרמו לעזבון המנוחה, לשמה הטוב, לכבוד האדם שלה ולמשיבים 2 ו-3 כתוצאה מהריגתה של המנוחה על ידי המנוח. הנזקים נגרמו, לפי הטענה, כתוצאה משיבוש זירת הרצח, מהתנהלות המשטרה ומכך שבתחילה המנוחה (ולא המנוח) הוצגה כמי שהרגה את המנוח.
הצדדים הגישו לבית המשפט לענייני משפחה מספר בקשות מקדמיות, מהן שלוש אשר בקשת רשות ערעור זו עוסקת בהן:
בבקשה הראשונה עתרו המבקשים למחיקת כתב התביעה בשל העדר עילת תביעה ולמחיקת העילה בגין לשון הרע; בבקשה השניה עתרו המבקשים למחיקת התביעה נגד העזבון, ולמחיקת תביעת העזבון; ואילו בבקשה השלישית עתרו המשיבים כי יותר להם לתקן את כתב התביעה ולשנות את תביעת העזבון ואת התביעה כנגד העזבון.
2. בית המשפט לענייני משפחה קבע לענין הבקשה הראשונה, כי כל עוד קיים סיכוי, ולו קלוש, כי התובע יזכה בתביעתו, אין למחוק את התביעה בגין העדר עילה. המבקשים טענו שהתביעה הוגשה בגין נזקים נפשיים ואינה עומדת בתנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהן, פ"ד מד(3) 397 (1990)). נקבע, כי המשיבים הם ניזוקים ישירים מהמעשים, ועל כן הלכת אלסוחה אינה חלה על פני הדברים בנסיבות המקרה.
עם זאת, בית המשפט הורה למחוק את עילת התביעה בגין לשון הרע, כיוון שהוראת סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 שוללת את זכות התביעה האזרחית בגין לשון הרע שפורסמה לאחר מותו של אדם. מאידך קבע בית המשפט, כי אין בכך משום הסדר גורף באשר לתביעה בגין אותם המעשים מכוח עוולת הרשלנות, או מכוח עוולות אחרות שבפקודת הנזיקין.
לענין הבקשה השניה והשלישית קיבל בית המשפט לענייני משפחה את טענות המבקשים שלפיהן יש למחוק את הנתבע 1 ואת התובע 1 מכתב התביעה, כיוון שעזבון אינו אישיות משפטית הכשירה לתבוע ולהיתבע. ברם, בית המשפט התיר למשיבים לתקן את כתב התביעה כך שבמקום הנתבע 1 יבואו אלמנתו של הנפטר וילדיו, שכן הם היו שותפים מלאים להליך והדבר לא יפגע בהגנתם. עוד ציין בית המשפט, שמדובר בתיקון טכני ולא מהותי, ולכן אין הדבר משליך לעניין ההתיישנות.
3. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית משפט השלום.
לענין הבקשה הראשונה נקבע, כי מדובר בסוגיות שמעצם טיבן ראויות להיות מוכרעות במסגרת פסק הדין הסופי, והדרך להכריע בהן אינה באמצעות הגשת בקשות לסילוק על הסף, גם אם הדבר עשוי להביא לחסכון במשאבים. בית המשפט קמא קיבל את קביעת בית המשפט לענייני משפחה שלפיה אין להזדקק למבחני הלכת אלסוחה, שכן המקרה דנן כלל אינו בא בשעריה. בית המשפט קמא לא מצא מקום להתערב גם בקביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה אין לראות בהוראת סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע משום מחסום לתביעה מכוח עוולת הרשלנות.
בית המשפט המחוזי קבע, כי תיקון כתב התביעה שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה הוא תיקון טעות, שבית המשפט מוסמך לעשותו מכוח סמכותו הכללית הקבועה בתקנה 524 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ח-1984. עוד נקבע, כי לכל הפחות אשתו של המנוח ידעה בפועל על הגשת כתב התביעה ואף הגישה כתב הגנה, ולכן אין מקום להסתתרות מאחורי מסך ההתיישנות. בית המשפט העיר, כי מדובר בהחלטת ביניים, והמבקשים יהיו רשאים להעלות טענותיהם בענין זה בשלב הסיכומים.
4. בבקשה שבפני חוזרים המבקשים על עיקר טענותיהם בפני הערכאות קמא. לשיטת המבקשים, מדובר בשאלות משפטיות גרידא, שההכרעה לגביהן חורגת מענינם של בעלי הדין. למשל, לטענת המבקשים, מעורר המקרה שאלה בדבר גבולותיה של הלכת אלסוחה. שאלה נוספת שמעורר המקרה היא שאלת היחס בין חוק איסור לשון הרע לבין עוולת הרשלנות. המבקשים טוענים גם שחלק מהשאלות האמורות יכולות להידון רק במסגרת ערעור שני. לדוגמה מכיוון שסכומי הפיצויים הנתבעים בגין תביעות לשון הרע הם ברוב המקרים בסמכות בתי משפט השלום. עוד הם טוענים, כי מתן רשות ערעור נדרש לשם הכרעה בין פסיקות סותרות לענין זכות התביעה בשל מעשים הפוגעים בכבודו של מת.
המבקשים מוסיפים וטוענים, כי ההכרעה בשאלת צירוף צדדים לכתב התביעה נדרשת לפני תחילת הדיון, שכן בהעדר צדדים לא ניתן לקיים הליך. עוד נטען, כי השאלות של תיקון כתב התביעה וההתיישנות הן מטבען שאלות מקדמיות, ועל כן הן טעונות הכרעה מקדמית.
המבקשים שבים על טענתם, לפיה ההכרעה בהליך הנוכחי תביא לחסכון ניכר בזמן ההליכים, כיוון שהיא תמנע את הבאת הראיות ואת ההכרעה בשאלות העובדתיות.
5. המשיבים נסמכים על החלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה, וטוענים כי יש לדחות את הבקשה, הן מכיוון שאינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי והן לגופם של דברים.
6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות המשיבים מצאתי כי דינה להידחות.
הבקשה שבפנינו אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מענינם של הצדדים להליך, ועל כן היא אינה עומדת בתנאים שנקבעו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכך, כפי שקבע בית המשפט קמא, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטת ביניים דיונית של הערכאה הדיונית מקום שזו יכולה להיתקף בסופו של יום במסגרת הערעור על פסק הדין, לכשינתן. כך גם בעניננו. לצדדים לא ייגרם כל נזק בלתי הפיך כתוצאה מהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, ולכן לא היה מקום להתערבות בית המשפט קמא, ומקל וחומר שאין מקום להתערבותנו (ראו גם רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (טרם פורסם, 25.6.2007)).
שלוש החלטותיו של בית המשפט לעניני משפחה הינן במהותן החלטות שבסדרי הדין ואשר שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכגון אלה הינו רחב ביותר.
גם לגופם של דברים לא נמצאה לנו על פני הדברים שגגה, ובודאי לא קיצונית, המצדיקה התערבות ערעורית בשלבי הביניים באותן ההחלטות.
לאור זאת אני דוחה את הבקשה.